הסטטיסטיקות מראות שישנה כמות משמעותית בישראל של גברים מעל גיל 35 אשר חווים חוו נשירת שיער במידה כזו או אחרת. כשמוסיפים לזה את הגנטיקה היהודית והלחץ שיש בחיים הישראליים, זה יוצר מתכון מושלם לקרחת מוקדמת. אבל מה שנראה מבחוץ כמו משהו נורא, מבפנים הוא הרבה פחות מפחיד. החיים ממשיכים, והקרחת הופכת להיות חלק מהזהות שלך.
ראיתי לאחרונה יותר ויותר גברים ברחוב שנאחזים בכמה שערות בודדות, ומצאתי את עצמי רוצה לגשת אליהם ולהגיד "תנסו להוריד הכל". אבל זה כמובן לא מקומי. כל אחד צריך להגיע להחלטה הזו בעצמו. אבל מעניין לחשוב - למה כל כך קשה לעשות את הצעד הזה? בן אדם יכול לעשות פעם אחת ניסיון, לגלח את עצמו, לראות אם זה מתאים לו, ואם לא - לתת לשיער לגדול בחזרה.
מה שאני רואה היום כשאני מסתכל על גבר מקריח זה בעיקר חוסר החלטיות. הם מסתכלים על עצמם במראה לפחות פעם ביום, רואים את הקרחת מתקדמת, אבל משהו עוצר אותם מלקחת את ההחלטה הסופית. יש פה משהו הרבה יותר עמוק מסתם להוריד שיער - יש פה תהליך רגשי ופסיכולוגי מורכב.
כשהתחלתי את המסע הזה, לא היה לי מושג כמה דברים טכניים אני צריך ללמוד. למשל, בימים הראשונים אחרי הגילוח, העור רגיש במיוחד. צריך להיזהר מהשמש, לשים קרם הגנה. יש את הסימנים האדומים שמופיעים על הראש אחרי הגילוח - הקרקפת מתכווצת, בדיוק כמו שהפנים שלנו מתכווצות. בפעם הראשונה שאשתי ראתה אותי ככה בבוקר, היא נבהלה וחשבה שאני מדמם.
אחד הדברים המעניינים זה איך המשפחה מגיבה. דוד שלי אמר לי שזה נראה ככה וככה, סבתא שלי חשבה אחרת, אבל בסוף גיליתי שזה משפיע עלי הרבה פחות ממה שחשבתי. זה אתגר שאתה צריך לעבור, וכשאתה מסתכל אחורה, אתה מבין כמה הוא היה משמעותי להתפתחות שלך כאדם.
היום אני יכול להגיד שהאתגר הזה מאחורי, אבל זה מהדברים שקל להגיד וקשה לעשות. קשה להצביע בדיוק על הנקודה שגרמה לי להיכנס למספרה ולהגיד "תעשה לי קרחת". אולי זה היה הביטחון של להיות בחו"ל עם בת זוג תומכת. אולי זה היה פשוט התשישות מלראות את השערות על הכרית בוקר אחרי בוקר.
גם חשוב לזכור שלכל אחד יש את הקצב שלו. לפני שבועיים ראיתי פוסט שכתבתי בפייסבוק ב-2017 על הקרחת שלי. בן דוד שלי ראה אותו ואמר "די, הגיע הזמן". לקחתי אותו מיד למספרה, וליוויתי אותו בפעם הראשונה שהוא התגלח. זו הייתה זכות גדולה בשבילי - להיות שם בשביל מישהו אחר שעובר את אותו תהליך שאני עברתי.
יש משהו מיוחד בקהילה שנוצרת סביב הנושא הזה. אנחנו מבינים אחד את השני, את ההתלבטויות, את החששות. אנחנו יודעים בדיוק איך זה מרגיש לעמוד מול המראה בפעם הראשונה עם מכונת התספורת. זה כמו אחווה סודית של אנשים שעברו את אותו טקס מעבר.
לפעמים אני חושב על הקרחת כמו על מורה לחיים. היא לימדה אותי שדברים שנראים מפחידים מבחוץ הם לא תמיד כאלה מבפנים. היא לימדה אותי על קבלה עצמית, על אומץ לעשות שינויים, ועל איך להתמודד עם מה שהחיים זורקים עליך.
ההחלטה להיות קירח היא לא רק החלטה חיצונית, היא משנה גם את איך שאתה תופס את עצמך. למשל, כשהייתי שמן יותר, בערך 20 קילו יותר, חשבתי שברגע שארד במשקל ואראה קוביות בבטן, אהיה מאושר יותר. אבל גם כשהגעתי לשם, עדיין לא הייתי לגמרי שבע רצון. זה לימד אותי שהשינוי האמיתי צריך לבוא מבפנים.
מה שמעניין זה שדווקא בארץ, למרות שאנחנו חברה שמאוד מתעסקת במראה חיצוני, יש יותר ויותר מודעות לנושא הקרחת. אולי זה בגלל שיש פה הרבה גברים שמתמודדים עם זה בגיל צעיר, אולי בגלל המזג אוויר והשמש החזקה שגורמת לנו להיות יותר מודעים לטיפוח העור והראש.
כשאני מסתכל היום על תמונות מהתקופה שניסיתי להסתיר את הקרחת, אני לא מזהה את עצמי. הבחור הזה שניסה לסדר את השיער בצורה מסוימת, שהתחמק ממצלמות, שהרגיש לא בנוח במפגשים חברתיים - זה כבר לא אני. היום אני יכול להגיד בביטחון מלא שהקרחת היא חלק מהזהות שלי, חלק ממי שאני.
הטיפוח הפך להיות חלק משמעותי מהשגרה שלי. גם בחופשה בסיני, איפה שלכאורה אף אחד לא מסתכל ולא אכפת לאף אחד איך אתה נראה, עדיין לקחתי איתי את סכין הגילוח. זה כבר לא עניין של מראה - זה עניין של איך אני מרגיש עם עצמי.
יש את הרגעים המצחיקים גם - כמו הפעם הראשונה שגילחתי את הראש לגמרי וראיתי שיש לי חריצים ודפוסים על הקרקפת שאף פעם לא ידעתי שהם קיימים. או הפעם הראשונה שהרגשתי גשם ישירות על הקרקפת - זו חוויה שקשה להסביר למי שלא חווה אותה.
לפעמים אני פוגש אנשים שעדיין בשלב ההתלבטות, ואני רואה בהם את עצמי מלפני כמה שנים. אני רואה את החשש בעיניים שלהם, את הרצון לשינוי אבל גם את הפחד ממנו. לכולם אני אומר אותו דבר - תנסו. במקרה הכי גרוע, השיער יגדל חזרה. אבל במקרה הטוב? תגלו צד חדש של עצמכם, צד שאולי אפילו לא ידעתם שקיים.
הקהילה שהקמנו בפייסבוק, "קירחים מכאן ומכאן", היא המקום שבו כל אחד יכול לשתף את החוויות שלו, להתייעץ, לקבל תמיכה. יש משהו מיוחד בלראות איך אנשים שעוברים את אותו תהליך יכולים לעזור אחד לשני, לתת טיפים, לחלוק חוויות.
בסופו של דבר, הקרחת לימדה אותי שיעור חשוב על החיים - לפעמים הדברים שאנחנו הכי מפחדים מהם הם בדיוק הדברים שיכולים להביא אותנו למקום טוב יותר. זה לא קל, זה דורש אומץ, אבל כשאתה מסתכל אחורה אתה מבין שזה היה שווה את כל הדרך.
להאזנה לפרק המלא :
Comments